החלטה בתיק בש"א 7079/07

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 8.2.07, בבש"א 1243/07.

כללי

1.       המבקשת הגישה לבית משפט קמא בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד למניעת הטרדה מאיימת כנגד המשיב. צו זה ניתן ביום 7.5.06. המשיב הגיש אף הוא בקשה לצו זהה כנגד המבקשת. צו זה ניתן ביום 9.5.06. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 11.5.06 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו הדדי האוסר על כל אחד מהצדדים למניעת הטרדה מאיימת למשך ששה חודשים (החלטה בבש"א 4009/06 ו- 4064/06).

2.       המשיב הגיש לבית משפט קמא בקשה לביזיון בית משפט ביום 7.1.07, מהטעם כי המבקשת הפרה את צו המניעה (בש"א 4052/07). בדיון במעמד הצדדים ביום 8.2.07 התחייבה המבקשת לכתוב מכתבי התנצלות לכל אותם גורמים אליהם פנתה בתלונה על מעלליו הנטענים של המשיב, ובכלל זה גורמים במקום עבודתו של המשיב (להלן: "המכתבים"). משלא קיימה המבקשת התחייבות זו, הגיש המשיב בקשה נוספת לבזיון בית משפט (בש"א 4052/07). בתגובה טענה המבקשת כי ההתחייבות מצידה לכתיבת אותם מכתבים ניתנה ללא הסכמתה, על ידי עורכת הדין שמונתה לה מטעם הסיוע המשפטי לאותו הליך.

בית משפט קמא קיבל את הבקשה, קצב למבקשת פרק זמן בן 14 ימים למשלוח המכתבים בהתאם להתחייבותה וקבע כי אם לא תעשה כן, תחוייב בקנס בסך 50 ש"ח לכל יום איחור (החלטה מיום 25.6.07).

          הבקשה

3.       בבקשה דנן מבקשת המבקשת להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 8.2.07, שנתנה תוקף להסכמת הצדדים והורתה על הוצאת צווי מניעה הדדיים.

4.       הבקשה שבפני הוגשה ביום 25.9.07. ביום 11.11.07 הוריתי, לבקשת המבקשת ולנוכח העובדה שטרם הוגשה תגובת המשיב עד לאותו מועד, על הארכת המועד כמבוקש. בהתאם, הגישה המבקשת את ערעורה ביום 15.11.07 (ע"א 11431/07). מנגד, הגיש המשיב בקשה לביטול הארכת המועד מהטעם כי בהיסח הדעת לא הגיש את התגובה לבקשה במועד. בד בבד הגיש המשיב את כתב התגובה. מכאן הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

5.       המבקשת טוענת כי לא נתנה את הסכמתה למשלוח אותם מכתבים, ולא סברה כי יש בהחלטת בית משפט קמא, המחייבת אותה לעשות כן, משום משמעות אופרטיבית לגביה, שכן כתיבת המכתבים הוטלה על באת כוחה דאז. לשיטתה, היא לא הייתה כלל צד להסכם הפשרה, ומשמעות ההתחייבות נודעה לה לאשורה רק לאחר שהמשיב הגיש את בקשתו השניה לביזיון בית משפט בגין אי משלוח המכתבים. עוד טוענת המבקשת כי אין בהארכת המועד המבוקשת על מנת לפגוע באינטרס הסופיות של המשיב. המבקשת גורסת כי טובים סיכויי הערעור להתקבל באשר החלטת בית המשפט, המאשרת את הסכם הפשרה, ניתנה בחוסר סמכות ותוך הפעלת לחץ על הצדדים.

6.       המשיב טוען כי החלטת המבקשת להגיש את הערעור התקבלה לנוכח תוצאות הליך ביזיון בית משפט שבסיומו חוייבה המבקשת בסנקציה. לשיטת המשיב, הארכת המועד להגשת ערעור כחמישה חודשים לאחר שהסתיים תפגע בעקרון סופיות הדיון ובאינטרס ההסתמכות של המשיב. עוד נטען כי הימנעות מהגשת הערעור במועד מחמת טעות בהבנת משמעות החלטת בית משפט קמא אינה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הקבוע בחיקוק. המשיב הוסיף כי קלושים סיכויי הערעור להתקבל, שכן ההחלטה נשואת הערעור הנה החלטה הנותנת תוקף להסכמת הצדדים.

דיון

7.       מועד להגשתו של ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה על המבקש  הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", זאת כאמור בהוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יודגש כי בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה (ר': זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 897). יתירה מזו, גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות "טעם מיוחד", כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (שם, ס' 682). טעמים מיוחדים, אף שאלה לא הוגדרו באופן שיטתי וכולל, ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן, כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז) לא פורסם).

       בעיקרון, נטו בתי-המשפט להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין - המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים  בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול  דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר' ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה(2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו.

8.     בענייננו, הבקשה הוגשה ביום 25.9.07, באיחור של כחמישה חודשים (החלטת בית משפט קמא ניתנה ביום 8.2.07). טענות המבקשת, לפיהן כלל לא הייתה מודעת לנפקות החלטת בית משפט קמא בדבר חיובה במשלוח מכתבי ההתנצלות, ולמשמעות האופרטיבית שיש להחלטה זו בנוגע אליה - נדונו על ידי בית משפט קמא בדיון בבקשת השניה לבזיון בית משפט (דיון מיום 25.6.07). בית משפט קמא דחה את הטענות וקבע כי המבקשת היתה נוכחת בדיון בו ניתנה ההתחייבות מטעמה ותוכנה של ההתחייבות ומשמעותה הובהרה לה היטב על ידי באת כוחה. בית המשפט הוסיף כי "אציין כי, ההחלטה ניתנה לאחר דיון ממושך שבמהלכו התייעץ כל צד עם בא כוחו והוצעו הצעות שונות בנוגע לנוסח המכתבים, כך שאין ספק לגבי ידיעת המשיבה על תוכן ההחלטה. ... אם הייתה המשיבה מעוניינת בביטול ההחלטה הקודמת, יכולה היתה להגיש בקשה תוך זמן קצר. בקשה כזאת לא הוגשה, ועד היום אין בפני לכל בקשה ואף לא תגובה לבקשה בעניין בזיון בית משפט". לפיכך, המסקנה הנה כי המבקשת הייתה מודעת לטיב ההתחייבות ביום בו ניתנה, וכי ההתחייבות שניתנה על ידי באת כוחה מחייבת גם אותה.

9.       באשר למידת האיחור בהגשת הערעור, טענה המבקשת כי העיכוב בהגשת הערעור נבע כתוצאה מהליכים לא נכונים בהם נקטה: ביום 16.8.07 הגישה ערעור לבית משפט זה על החלטת בית משפט קמא מיום 25.6.07, ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו. בקשת עיכוב הביצוע נדחתה, תוך שנקבע כי על מנת לפעול לביטול החלטת בית משפט קמא מיום 8.2.07 נדרשת המבקשת להגיש בקשה לביטול החלטה או להארכת המועד להגשת ערעור עליה. לטענת המבקשת, הודעה על כך נמסרה למשרדו של בא כוחה ביום 18.9.07, ומכאן ההסבר לפרק הזמן שחלף עד הבקשה דנן.

טענות אלה דינן להידחות. לא זו בלבד שהטענות נטענו בלא הפנייה למספר ההליך ומבלי שצורפו העתקים מהבקשה ומההחלטה בה, אלא, שבענייננו,  מדובר בטעותה הנטענת של המבקשת בנוגע להליך הדיוני שהיה עליה לנקוט. הכלל הוא כי טעות, ולו בתום לב, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (ר': בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון, פ"ד מח(4) 872). יחד-עם-זאת, ניתן להכיר בטעות שבדין כטעם מיוחד להארכת מועד אם הטעות היא סבירה על פי קנה מידה אובייקטיבי, במידה המצדיקה פגיעה בציפיותיו של בעל הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו יסתיימו (ר': בש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2002(1) 275 (2002), רע"א 1656/06 א' גרנד אלקטריק ישראל בע"מ נ' LEGRAND SNC, ניתן ביום 25.7.06). במקרה דנן מדובר בטעותה  של המבקשת בנוגע להליך הדיוני שהיה עליה לנקוט. בנסיבות דנן אין לומר כי הטעות בסיווג ההליך הייתה סבירה, וזאת בשים לב לכך שהדרך להשיג על החלטה אחרת קבועה בחוק, ואין החוק לוקה בחוסר בהירות (ר': בש"א 2835/07 אלעד שטרית נ' Sharp Corp., לא פורסם).

10.    בנסיבות דנן, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי פעלה במהירות ובשקידה הראויה עם מתן ההחלטה ביום 8.2.07, אלא המתינה עד לאחר שהסתיים הליך בזיון בית משפט שננקט נגדה, בו חויבה בסנקציה.